שדה ההכרה, הכרה בקיים, הטבע וחודש שבט, תנועה של צמיחה וריפוי פנימי
מי שכבר מכיר אותי יודע שבמשך השנים הצעידה בכל בוקר ביער ביריה היא כוח מניע עבורי. הנשמה, הנפש והנשימה חוברות לגוף אל צמיחה ותובנות. יש משהו בצעידה הזו, בקצב האיטי, במפגש עם האדמה, העצים והאור, שמאפשר לי לפגוש את עצמי מחדש, בכל יום קצת אחרת.
החיבור בין הצעידה היומית ביער לבין משנתה של ימימה אביטל, דבריו של רבי נחמן, ותנועת הקונסטלציה המשפחתית, הוא חיבור עמוק ועוצמתי עבורי. שלושה עולמות שנפגשים בשדה אחד, השדה הפנימי שבו מחשבות, רגשות, גוף ונשימה מדברים זה עם זה בשפה שקטה וקשובה.
אל החיבור הזה מצטרף גם חודש שבט. חודש של הבטחה. חודש שבו העצים מתחילים לנוע מבפנים, גם אם כלפי חוץ הכול עדיין נראה דומם. זהו זמן שבו העצה עולה מהאילנות ומהשורשים, מהעצירה ומההקשבה פנימה. משהו מבקש להיזכר בכוח החיים שנמצא מתחת לפני השטח, גם כשעדיין אין פריחה.
חלקים מתחברים לכדי תנועה וריפוי, ומתוך כל זה נולדת הזמנה. הזמנה לתרגול פשוט ועמוק לתקופה הזו של השנה. אפשר לדלג ישר אליו, אבל יש ערך גדול בהקדמה ובהבנה של השדה שבו אנחנו פועלות.
ימימה אביטל ע"ה מתארת את המרחב הפנימי שבו פועלים מחשבות, רגשות ודפוסים כ"שדה ההכרה". זהו מרחב חי, לא רק של מחשבה, אלא של חוויה שלמה שבה הגוף, הלב והתודעה נפגשים. בשדה הזה אפשר לזהות דפוסים מעכבים, לראות תנועות פנימיות, ולהזמין צמיחה והתפתחות לא מתוך מאבק, אלא מתוך הקשבה.
ברט הלינגר, מייסד הקונסטלציה המשפחתית, מלמד שהצעד הראשון בתהליך הוא "הכרה בקיים". הסכמה שקטה לראות את מה שיש כפי שהוא, בלי שיפוט ובלי תיקון מיידי. רק מתוך ההכרה הזו, רק כשיש הסכמה פנימית למציאות כפי שהיא ברגע הזה, יכולה להתרחש תנועה אמיתית של ריפוי ושינוי. ההכרה בקיים אינה ויתור, אלא פתיחה. פתיחה לשדה שבו משהו חדש יכול להיוולד.
חודש שבט פוגש את שני העולמות האלה במקום מדויק. זהו זמן של התחדשות הטבע. מה שנח בתרדמה מתחיל לקבל מחדש חיות וכיוון. האדמה מלמדת אותנו על כוח החיים שבתוכה, ועל יכולתה לעורר זרעים שהגיע זמנם לבקוע, לצמוח ולפרוח. וכשאנחנו מביאות את האנרגיה הזו אל שדה ההכרה האישי שלנו, נפתחת אפשרות לעבודה פנימית מיוחדת ועוצמתית.
כי כדי לאפשר התחדשות אמיתית, צריך קודם כל להתבונן ולקבל את מה שכבר קיים בתוכנו. לראות את עצמנו כפי שאנחנו ברגע הזה, בלי צורך מיידי לשנות או לתקן. מתוך המקום הזה נולדת תנועה אחרת, רכה יותר, מחוברת יותר, חיה יותר.
אני מזמינה את עצמי, ואני מזמינה גם אותך, לעצור לרגע ולהתבונן בכל מה שמרכיב אותנו, במה שהוא למעשה הקרקע הפנימית שלנו. להתבונן בחוזקות, באתגרים, בחולשות ובכישרונות. באהבות שלנו. בדרך שבה אנחנו מדברות לאחרים ולעצמנו. בתנועת הגוף, במראה הגוף, בדרך שבה אנחנו נעות, נראות, מגיבות ופועלות בעולם. בכל מה שטיפחנו, הצמחנו וצמחנו, וגם במה שלא צמח ולא הצמיח עד היום.
כל אלה הם חלקת השדה שהיא אני. וכל אחת מאיתנו נושאת בתוכה חלקת שדה ייחודית, חד פעמית, כזו שלא הייתה ולא תהיה שוב.
ומתוך ההתבוננות הזו אפשר להתחיל לשאול בעדינות. מה מבקש לגדול ולצמוח עכשיו. מה מבקש לסיים את תפקידו, ואיך. מה יחזיר תחושת חיות אם היא חסרה. או איזון. או חמלה.
אפשר לפגוש את השאלות האלה דרך כתיבה, דרך הקשבה שקטה, או כמו שאני בחרתי, דרך הכלי המדהים של הקונסטלציה עם בדים לייצוג. אפשר גם להשתמש בניירות צבעוניים, בעטים, באבנים קטנות או בכל חפץ שיהפוך לייצוג של חלקים בתוכנו.
הקונסטלציה מאפשרת לא רק להתבונן, אלא גם להזיז, להניע ולסדר מחדש במרחב את מה שחי בשדה הפנימי שלנו. להרגיש כל חלק דרך הגוף, בהקשבה שקטה ונוכחת, ולתת לתנועה להתרחש מבפנים החוצה.
באופן אישי, זו הייתה תגלית מרפאה עבורי לראות עד כמה גם החלקים שפחות נוחים לי, הם בסדר. ועד כמה גם מה שחשבתי שהגיע הזמן להיפרד ממנו, לא באמת ביקש להיעלם, אלא רק לזוז למקום אחר. לפעמים עוד לא הגיע זמן הפרידה, אלא רק זמן של שינוי מיקום בשדה.
יש הרבה חמלה וקבלה בתנועה הזו של ההתבוננות. שדה ההכרה וההכרה בקיים מאפשרים הנעה לצמיחה מתוך כוח האהבה, שהוא בעיניי מקור של חיים, תנועה והתחדשות.
זו הייתה הזמנה לתנועה. תנועה של צמיחה.
בתמונות של לפני ואחרי, אולי לא תמיד מובן לעיני אחרים מה השתנה. אבל עבורי, זה היה וואו גדול. משהו עמוק שקרה רק כי בחרתי לעצור, להקשיב, ולהכיר בקיים.
אם המילים האלה נוגעות בך, ואת מרגישה קריאה לליווי אישי בתהליך של הקשבה, הכרה בקיים, תנועה פנימית וצמיחה, אני מזמינה אותך להכיר אותי ואת הדרך שלי קצת יותר מקרוב.
בעמוד האודות שלי אני משתפת במסע האישי והמקצועי שלי, ובאופן שבו אני מלווה נשים ואנשים בתהליכי ריפוי, חיבור והתחדשות, בגוף, בלב ובשדה ההכרה.
ולסיום, אני רוצה לתת קרדיט למאמר שאין לי מושג איך הגעתי אליו, אבל הוא זה שהניע אותי לפעולה, גם לתרגול וגם לכתיבה הזו. אז תודה לך, זמרן בן עמי, על הזרע שנשתל בשדה שלי והפך לתנועה חיה.
